נעים מאוד
אני ישי בקל, בן למשפחת מחנכים מהררית שבגליל, העברתי את העשור האחרון ביצירה והפעלה של סדנאות חינוכיות בנגרות וסדנאות קיימות.
עשרות אלפי ילדים עברו תחת פעילות בניהולי, (אולי אפילו אתם או הילדים שלכם או חברים שלכם עברו בהן). הרגשתי שאני עושה את הדבר הכי חשוב בעולם, גם אז וגם היום אני מאושר על כך.
תוך כדי העשייה החינוכית, בשנים האחרונות נחשפתי בדרך שלא ציפיתי לעולם הקיימות ולחשיבות העצומה שלו.
נוצר הפער
במקביל הגעתי לגיל שבו הבנתי שאני ארצה ילדים ולהקים משפחה.
כל זה טוב ויפה אבל גם דבר מעלה כל מיני דאגות שלא הכרתי לפני, אחת מתוך השאלות שהדהדו לי שאלתי את עצמי איזה עולם יהיה לילדים שלי?
הם יזכו להיות סבים וסבתות בכלל? אחרי תקופה שהבנתי שהמחשבות האלה
עדיין מפריעות לי להתקדם הבנתי שהשאלות האלה לא יקבלו תשובה כרגע אבל כן הבנתי כמה דברים:
תהליך הצטברות של הבנות
הבנתי שלחיות אורח חיים מקיים ואקולוגי זה דבר כמעט בלתי אפשרי, ושגם אם הוא אפשרי אז אחוזים קטנים מתוך כלל הציבור יבחרו או יצליחו לחיות ככה, וגם לזה יהיו מחירים על הסביבה.
תסכלה אותי המחשבה שהדרך העיקרית שלי להשפיע כוללת בתוכה צעדים שגדולים עלי בהרבה. כי מה אני ”רק” איש חינוך.
גם הבנתי שאני לא לבד בתחושות האלה, וגם הבנתי ושיש המון תחומים שונים ותעשיות שבאופן שבו שהם קיימים היום הם פוגעים לנו בסביבה
באופן כמעט בלתי הפיך.
מגוון פתרונות
אחד הרגעים המשמעותיים שחוויתי ובדיעבד אני מבין שדרבנו אותי מאוד היה משפט ששמעתי בפאנל של השקת ”מחברת מחקר על משבר האקלים” בהוצאת ”מחברות מחקר ודרור לנפש”.
הגיעו לפאנל דמויות מאוד מעניינות, ואחת מהן ד”ר ליה אטינגר המדהימה (אני לא זוכר את הציטוט המלא אבל מצרף את עיקר הדברים שאני זוכר):
בסופו של דבר, אין שום פתרון אחד שהוא הוא זה שיציל את האנושות. אנחנו צריכים הרבה סוגים של ניסויים וניסיונות חדשים כדי שבעתיד חלק מהם יעבדו”.
חלחול ההבנות
המשפט הזה ישב אצלי הרבה זמן ב”מאחורה של הראש”.
היה שלב שבו הבנתי שכמו שלי יש קושי או יותר נכון אין לי אלטרנטיבה אמתית שדרכה אני יכול לוותר על שקיות הסנדויץ’ לעבודה (באות התקופה זה היה לפחות שני סנויצ’ים ופרי כל יום, לפחות שלוש שקיות כפול 200 ימים בשנה בערך) בטוח יש עוד הרבה כמוני עוד הבנתי שלמי שמוכר לנו את הניילון הנצמד יש אינטרס שנמשיך לקנות ממנו, ולא רק הוא.
הרגשתי קטן אל מול העולם שמלא בכ”כ הרבה תעשיות גדולות ומשומנות שמייצרות לנו זבל שהורס את העולם.
הבנתי שהאופציה היחידה להשפיע על הרבים צריכה להיות מספיק טובה כדי להתחרות מול ענקיות התעשייה המשומנות.
הרגשתי שמה שהיה לי לעשות עד אז עם כל מה שאני לומד לא מספיק לי.
ושהשינוי שאני צריך לעשות הוא בלתי נמנע.
ההזדמנות הגדולה
מסיבותיהם הם אחותי ובעלה החליטו לסגור את עיסוקם בשנים האחרונות ”העוטפת” והציעו לי להמשיך אותה – זה הגיע אלי כמו כפפה ליד.
הם הקימו את העוטפת וחלמו עליה במשך כמה שנים, בהתחלה הם חיפשו פתרון לניילון ומצאו פתרון כזה רק בחו”ל. הם התאכזבו שאין כזה בארץ ומהאיכות שהגיעה מחו”ל.
האהבה לבדים וליצירה, יחד עם הרצון לשפר את העולם שאבה אותם פנימה.
לקח להם שנתיים וחצי לפתח מוצר באיכות מעולה כשתוך כדי הם מקפידים על חומרים שיתאימו להם ולחום בארץ ולבנות שלהם וגם לשמוע פידבקים מלקוחות מתרגשים
שהכירו את המוצרים מחו”ל ועזרו להם עם עם פידבקים נכונים לחדד את המוצר.
ואז הגיע הרגע שהם הבינו והחליטו שהם נאלצים להפרד מהחלום הזה בעצמם.
כשהם הבינו שאני גם בנק’ של לבטים על המשך פעילותי בעולם החינוך הם הציעו לי להפיח חיים בחלום שלהם ולצקת לתוכו את מי שאני ולהביא לידי ביטוי את היכולות שלי.
הרגשתי שקיבלתי הזדמנות שלא כל אחד זוכה בה.
בזכות התועלות הרבות והמופלאות שלה זיהיתי את ה”עוטפת”,
כפלטפורמה מהממת כדי לעזור לציבור רחב יותר ויותר של אנשים לחיות אורח חיים ”קצת” יותר מקיים. בנוסף הרגשתי שיש לי אפשרות לעשות צעד שמבחינתי הוא עדיין משהו ”חינוכי”, רק במסגרת אחרת, עסקית.
הבשלה לכדי מעשה
אז לפני שנה וחצי החלטתי לעשות שינוי בחיים שלי, עזבתי את המקצוע שלי, לקחתי את הפרספקטיבה הרחבה שלי, את הניסיון, את ההתרגשות הגדולה מהאתגרים שעתידים לבוא. ולקחתי על עצמי את ”העוטפת”
החלטתי לרקום חלום חדש. על בסיס מה שתיארתי קודם האמנתי שיש פה הזדמנות ליצור עוד אופציה ולאפשר אלטרנטיבה והזדמנות לציבור הרחב. הרגשתי תשוקה אדירה לכיוון אבל לא ידעתי אם זה יצליח, החלטתי לקחת צעד קדימה ולהתחיל לבחון את העניין,
ככל שנכנסתי אליו יותר הבנתי שזה מרגש אותי יותר ויותר ופשוט נשאבתי פנימה. לקחתי את הניסיון בחיים שלי, הידע, האינסטינקט היזמי שלי שכבר חווה פירות מדהימים הפרספקטיבה שלי שאני רוצה להשפיע לטובה על העולם נשארה כמו שהיא, רק שהפעם במקום עשרות אלפי ילדים שיעברו תהליך חינוכי דרך חינוך לעבודה עם הידיים – מאות אלפי ישראלים וישראליות יקבלו את ההזדמנות
לשלב בין העלאת איכות החיים שלהם לצעדים להעלאת אורח החיים המקיים שלהם.
תוך כדי עבודה קשה ומרגשת התשוקה הגדולה שלי לעזור ולתת עוד כלים לרבים מאיתנו שחשים קטנים אל מול העולם, כדי שלאט לאט נחליף את תחושת התסכול שלנו שהעולם הזה גדול עלינו ונוכל להרגיש צעד אחרי צעד בטוחים יותר שאנחנו מצליחים לעצב ולשמור על העולם כפי שאנחנו מבינים שהוא צריך להיות.
יצקתי את כל זה פנימה אל תוך ”העוטפת” והם כולם נמצאים בתוכה עכשיו. היום, אחרי שנה וחצי אני רואה את ההתקדמות, נושם אותה כל בוקר צהריים וערב. ומקווה לאפשר לכמה שיותר מהפתרונות בעולם העתידי להיות ירוקים ואיכותיים שעושים טוב לעולם, לעובדים וללקוחות.